נניח שהחלטנו שאנחנו רוצים להיגמל מהרגל תזונתי כלשהו, שברור לנו שהוא מכשיל אותנו ולא טוב לנו. אולי זה קפה ומאפה שהתרגלנו לאכול במקום העבודה, אולי זו הפיצה שהמתבגרים בבית אוכלים בלי חשבון מאוחר בלילה ואנחנו מצטרפים, או שאלו הפיצוחים מול הטלוויזיה…
תגידו, עם יד על הלב, מה אנחנו עושים כשרוצים להימנע ממשהו?
נכנסים למאבק פנימי כזה, נכון? או שנעמוד בפיתוי ואז ניצחנו לכאורה, או שניכנע לפיתוי ונרגיש כישלון/ אשמה נכון?
תשמעו – ברגע שנכנסנו לעמדת מאבק, לא משנה אם ננצח או נפסיד, בטווח הארוך בטוח נפסיד… למה? כי החיים חזקים יותר מכוח הרצון שלנו, כוח הרצון שלנו יכול לשמש אך ורק כ'סטרטר' למהלך, כוחו הטבעי קטן יותר מהחיים.
אממה? יש דרך שלישית!!! לא לנצח ולא להיכנע, אלא לנטרל!!! לנטרל את כוח הפיתוי, לנטרל את המאבק.
איך עושים זאת? ממש פשוט: כשאתם רואים/ מריחים/ מדמיינים את המאכל הזה, שימו לב לכך שמצטבר לכם בפה רוק. כן, רוק. היו ערים לתחושה, סגרו את הפה ותנו לו להמשיך ולהציף את חלל הפה תוך שאתם ערים לכך ומרגישים את זה קורה. אח"כ גשו לכיור/ פח ותירקו את הרוק הזה מהפה. כן, אשכרה לירוק אותו החוצה מהגוף. לא עם הקונוטציות השליליות שיש למעשה הזה, אלא באופן ענייני, פשוט תירקו אותו החוצה.
כשתעשו זאת שוב ושוב, מתישהו המוח יפסיק לייצר לכם רוק בתגובה למראה/ריח/דמיון של אותו מאכל והנה לכם שינוי הרגל בקלות יחסית תוך אפס מאבק.
מדהים כמה הכל בראש שלנו, וכשאנחנו מפסיקים באופן יזום את שרשרת התיאבון לדבר, אנחנו משנים בעצם את החיווט הנוירוני הישן שהיה לנו במוח, לחדש – כזה שמשרת טוב יותר את הרצונות והבחירות שלנו.